מגמה נפוצה בקרב סרטי אימה מודרניים לאחרונה הייתה להעיף על ראשם טרופים נפוצים של הז'אנר באמצעות מטאפורה. כשאני אוכל אותך שואף להצטרף לשורות המצליחים מבין הסרטים הללו אך בסופו של דבר נופל לתחום היומרה. הסרט מנסה לספר סיפור על אבל וטראומה תַחַת במסווה של החזקה שטנית סוג של סיפור, אבל הניסיונות להיות פיוטיים בסופו של דבר מעכבים את הסרט. כשאני אוכל אותך זורם באופן אקראי, מתפתח בצורה שלעולם לא מרגישה הרווחת. הסרט הזה יכול היה להתמקד ביצירת נרטיב פשוט ומרתק יותר, אבל התוצר הסופי הולך לאיבוד במטאפורות שלו, ובסופו של דבר גורם להם להרגיש פחות משמעותיים.
הסרט השני של הסופר והבמאי פרי בלקשר, כשאני אוכל אותך עוקב אחר ווילסון (אוון דומושל), מתבודד בטראומה שמבלה את רוב זמנו עם אחותו דפנה (ליבי יואינג), האדם היחיד שמבין אותו ואת מה שעבר עליו. כשהטרגדיה מתרחשת, וילסון נאלץ להתמודד לבד עם העולם הקר. עם זאת, עד מהרה הוא מגלה שהטרגדיה האחרונה שאיתה הוא התמודד אולי באמת הייתה בגלל כוחות על טבעיים . בעזרת נוכחות לא סבירה, וילסון מתחיל לרדת לבור ארנב אפל של נקמה שבסופו של דבר יוביל אותו למקום של גילוי עצמי.
כשאני אוכל אותך יכול היה ללכת לכל מקום אחרי 15 הדקות הראשונות שלו, שהן מסקרנות ומרתקות. אבל ברגע שהסרט מראה לקהל במה מדובר, הוא מאכזב. הסרט מכיל אווירה מדכאת מדי שלא מרגישה אותנטית, כאילו יוצר הסרט רוצה נואשות להרגיז את הקהל אבל בלי שום חומר אמיתי. ככל שזמן הריצה נמשך, הסרט מתחיל להתפתח למעין גרסת אימה של שמש נצחית בראש צלול , אבל בלי כל ההתרגשות והמקוריות של הסרט הקודם. הצופה יכול להרגיש כשאני אוכל אותך ניסיון להיות משמעותי במקום לעשות זאת באופן אורגני, וכתוצאה מכך לסיפור מומצא שלא כובש את הדמיון.
כשאני אוכל אותך מרגיש ארוך במיוחד למרות שבמציאות זה פחות מ-90 דקות. הסרט היה יכול להיות קצר של 25 דקות ולספר את אותו הסיפור בדיוק. יש גם כמה קטעי פלאשבק שלא מוסיפים לנרטיב, עוד מגמה בסרטי אינדי מודרניים שצריך להפסיק. מערכת היחסים בין שני האחים אפשר היה לחקור בצורה הרבה יותר עמוקה, לגרום לקשר שלהם להרגיש אמיתי יותר ולגרום לקהל לפתח קשר רגשי אמיתי עם הדמויות. במקום זאת, היחסים של האחים מרגישים מתכווצים, במיוחד בחלק האמצעי, כי ברור שהקשר בין שתי הדמויות הוא מאולץ במקום אמיתי. מונטאז' המורכב מהאחים המתאמנים לקרב מרגיש כמו פרודיה על סרטי שנות ה-80, אבל למרבה הצער משוחק בצורה רצינית.
ברור מה הסרט הזה רוצה להיות: סרט אימה שבו המשמעות מאחורי האימה היא הרבה יותר עמוקה מהמחיר הטיפוסי באולפן, כמו הבאבאדוק . למרות זאת, הבאבאדוק הוא סרט מפותח לחלוטין שבו האימה עובדת עם ובלי המטאפורה. כשאני אוכל אותך באמת מגיע למשמעות, וכתוצאה מכך סרט מבולגן שמפספס את המטרה בניסיון קשה מדי. הנבל שבמרכז הסרט מבלבל, מה שגורם לסרט להיראות כמו חלום קדחת שכדאי לשכוח. המשחק משני המובילים הוא הולם, אבל הדמויות והאירועים שהם מוצאים את עצמם חווים הם לא נעימים ומבולבלים מכדי להצליח.
כשאני אוכל אותך מחזיק בנושא המרכזי של ניסיון למצוא שוב מטרה לאחר איבוד הכל, מה שהיה יכול להיות מעניין, אבל במקום זאת זה נראה כפושטי. מונולוג שלם על הריגת הילד הפנימי הוא שגוי מספיק כדי שיהיה קשה לקחת את הסרט הזה ברצינות בכל תפקיד. ערך ההפקה מספיק, ולבלאקשיר יש כמובן מיומנות כיוצר סרטים, אבל את התסריט אי אפשר להציל על ידי צילום מעניין. גם איכות התמונה לפעמים מגורענת מדי, מרגישה כמו בחירה מכוונת שהייתה אמורה להעלות את מצב הרוח אבל רק מתגלה כמסיחת דעת. באופן כללי, כשאני אוכל אותך מנסה לצייר דיוקן יעיל של מוח שעבר טראומה אלא במקום זאת יורד ליומרה שאינה מצליחה להעסיק את הצופה כראוי.
When I Consume You תהיה זמינה דיגיטלית ב-16 באוגוסט.
